<h1>ארחות חיים דין המתנות סימן א'</h1>
<h2>דף קל.</h2>
דבר תורה השוחט את הבהמה חייב לתת לכהן מתנות ממנה כמו שחייב אדם לתת מעשר מפירותיו התרומה והמעשר שנאמר וזה (דברים י"ח ג') יהיה משפט הכהנים מאת העם [מאת] זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. לא חייבה תורה במתנות אלא שור ושה אבל לא חיה ועוף.
<h2>דף קל:</h2>
עיר שיש בהם כהן חבר וכהן עם הארץ אין נותנין מתנות אלו אלא לכהן חבר שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין (ולמד) [לומר] שמן הדין נותנין לזה שראוי יותר. אין כהן חבר שם נותן לאיזה כהן שיש שם ואפילו עם הארץ.
<h2>דף קלא.</h2>
לוי אין נותנין לו מתנות וכן אין לוקחין ממנו מתנות אלו מן הספק שמא עם (בכלל) [בפני] עצמן ואינן בכלל עם ישראל. קדם [הכהן ונטל] מתנות אלו מה שנטל נטל ואין מוציאין מידו.
<h2>דף קלב.</h2>
וזה שאמר הכתוב ונתן לכהן אפילו כהנת במשמע. ולפיכך ישראל שנשא כהנת אוכל (בשבילה ישראל) [בשביל אשתו] וכל שכן שהוא פטור מן המתנות.
הכלאים חייבין במתנות אלו. כיצד (תיש) [עז] הבא על רחל וילדה בן אותו הבן חייב במתנות שכולו שה הוא. ולא עוד אלא תיש הבא על הצביה וילדה בן וזהו שקראו חכמים כוי חייב במתנות שהתורה רבתה אותו למתנות. שנאמר (דברים י"ח ג') אם שור לרבות את הכלאים. אם שה לרבות את הכוי. ולפיכך חייב בכל המתנות כשה.
לא כל השוחט חייב לפרוש מתנות אלו אלא ישראל בלבד שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח יצא השוחט לנכרי ולכהן שאינן בכלל עם ישראל.
<h2>דף קלב:</h2>
כהן שנעשה טבח ושוחט ומוכר לאחרים כל שקבע מקום למכור כדרך הטבחים חייב במתנות ואינו פטור אלא בשוחט לשולחנו. לא קבע מקום אלא לעתים שוחט ומוכר שתים ושלש שבתות פטור מכאן ואילך חייב.
אפילו לא שחט אלא שור אחד או שה אחד חייב לתת מתנות שנאמר אם שור אם שה. מתנות אלו אע"פ שחייב הכתוב להרים אותן כמו שחייב בתרומת גורן ויקב הפרש שביניהן שהדגן והתירוש עד שלא הופרשו מתנותיהן טבל ואסור לאכל מהן קבע. אבל מתנות אלו אינן טובלות ומותר לאכל מן הבהמה אע"פ שלא הורמו מתנותיה.
והר"ם במז"ל (פ"ט מה' בכורים) כתב שחייבין לתת מתנות אלו בכל מקום. ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנם אפילו לגוי או להאכילן לכלבים רשאי. ולא יחטוף הכהן מתנות ולא ישאל בפיו אלא אם נתנו לו בכבוד נוטל. ואם כהן צנוע ואין מכירין אותו שהוא כהן הרי זה נוטל כדי שיודע לכל שהוא כהן. ואין הכהנים אוכלין מתנות אלו אלא צלי בחרדל [שנאמר] למשחה (בהן) כדרך שהמלכים אוכלין עכ"ל.
<h2>דף קלג.</h2>
כל כהן [שאינו] צריך למתנות ראוי לו למשוך את ידו שלא ליקח מהן אלא לעתים רחוקות פעם אחת בשנה (להרחיק) [להחזיק] עצמו בכהן וזה מדרך הצניעות וכן הגון לו.
<h2>דף קלג:</h2>
כהן ששחט לשולחנו ונשתתף עמו יש[ראל]. אם בכל הבהמה נשתתף עמו [פטור] מכל המתנות. נשתתף הכהן בראשו לבדו פטור הישראל מן הלחיים וחייב בכל שאר המתנות]. נשתתף עמו הכהן בזרוע פטור מן הזרוע וחייב בכל השאר. זה הכלל הרי זה פטור בכל מה שנשתתף עמו הכהן שמתנות אמר הכתוב לא חצי מתנות.
<h2>דף קלד:</h2>
מקום שנהגו למלוג לא ימלוג הזרוע לפי שעור הזרוע נתן עם הזרוע. ואם ימלגנו ישראל קודם שיתננו לכהן כדי להשיר השער ולוקח [לעצמו] נמצא מפסיד את העור ואסור להפסיד חלקו של כהן אלא ליתן לו בעין יפה ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.
אי זהו שיעורן של מתנות אלו. הזרוע מפרק הארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שקורין אשפלד"א והלחיים שמפרק הלחי עד פיקה של גרגרת והוא מקום חטים. אי זה זרוע ימין ולא זרוע שמאל. הקיבה ידועה היא ונמכרת והוא מקום שמתכנס שם החלב שיונק היונק.
<h2>דף קלו:</h2>
מתנות אלו אינן נוהגות אלא בארץ ישראל לפי שהוקשו המתנות וראשית הגז לתרומה וכשם שהתרומה אינה נוהגת (אלא) בחוצה לארץ [כך ראשית הגז והמתנות אינן נוהגות בחוצה לארץ וכבר אמרו חכמים שנהגו בראשית הגז כר' אלעאי שפוטר בחוצה לארץ]. וממנו אתה דן למתנות שאינן נוהגות אלא בארץ או במקומות בחוצה לארץ שנהגו בהן חכמים להפריש שם את התרומה ויש מחמירין ומחייבין במתנות אף בחוצה לארץ ונראין דברי המתירין וכן נהגו בכל גלילות אלו.
